התחושה הזו שבה בן הזוג לא נותן לי גב כשהילדים שלו אומרים עליי או מתייחסים אליי לא יפה, במובן שהוא אינו עומד מולם ומעמיד אותם במקום, היא תחושה קשה.

יש בדידות במקום הזו, תחושה שאתה לא בוחר בי אלא בילד, תחושה שאין לי מקום, שהכבוד שלי לא מובטח, אפילו תחושה של חוסר מוגנות. ולהיות במקום כזה בתוך זוגיות פרק ב', להרגיש לבד וללא גיבוי זו תחושה קשה במיוחד בפרק ב' כשהילדים לא משותפים שלנו.

אנחנו מרגישים פגועים לא רק מהילד או מהילד הלא ביולוגים, אלא מהציפיות הלא ממומשות שלנו מבני הזוג לשים גבולות, לדרוש מהילדים שלהם משהו מאוד ברור וחד משמעי מבחינתינו.

אלא שבפרק ב' כמו בפרק ב', המציאות היא לא סימטרית 

אחד מאיתנו חווה את הקושי הזה של התייחסות לא נאותה מצד הילד של השני, בעוד האחר לא חווה את אותו קושי, אנחנו רגילים לפתור בעיות מול הילדים בצורה שונה, אנחנו נושאים איתנו מטעני עבר שונים;

ויש גם את הבדידות שלי כבן זוג בתוך המקום הזה, שבו אני נדרש לעמוד מול הילד שלי ולשים לו גבול כשאני לא בטוח שזה הדבר הנכון, או אני יודע שזה נכון אבל זה לא עובד מולו כמה שניסיתי.

איך מתמודדים במקום הזה?

איך האתגר הזה של ילד או ילדה שמתנהלים בצורה לא נאותה הופך למשהו שמנוהל על ידינו כצוות, ולא כמשהו שמרחיק בינינו?

בפרק הזה אנחנו נוגעים בעדינות בקונפליקט הזה, מרחיבים את ההתבוננות עליו, ואת הבנת הדרך לפתור אותו. זה פרק חשוב, נוגע, אמיתי וכנה, ואנחנו ממש מזמינים אתכם להקשיב לו.